בדרך למעלה

תיאור

כשהורי הושיבו אותנו לארוחת ערב חגיגית והתחילו לתאר את הפנימייה המיוחדת השוכנת במעלה ההר, הושטתי יד אל פחית הקולה שעמדה על השולחן. הרמתי אותה כאילו היתה גביע יין, ובמקום לשתות לחיי ההצעה אמרתי:"לא, תודה". "מה לא?" שאלה אמא, "על מה תודה?" אבא הרצין. "תודה על ההזמנה," ניסיתי להישמע רגועה, "אבל אני לא עוברת לשום מקום". "דניאל, אני חוששת שאת לא מבינה משהו," אמא השתעלה. "אנחנו לא מזמינים אותך לבוא איתנו". "אנחנו מודיעים לך שכל המשפחה עוברת לשם," אבא השלים את מה שהיא לא סיימה. "לגליל? לסוף העולם?" חלפה בי צמרמורת. "דניאל", אבא ליכסן אלי מבט, "את לא מגזימה?"